היום: (25.5, 19:00), טקס פרידה מאולם הפחים המיתולוגי

נכס דיגיטלי

אינספר רגעים ידע אולם הפחים המיתולוגי ברחוב אחד במאי. 62 שנות היסטוריה בסגול וצהוב מאז נחנך האולם, ביום העצמאות ה-5 למדינת ישראל, בשנת 1953, במשחק מול הפועל תל אביב, בו ניצחה הפועל חולון בתוצאה 41:38. והיום, יערך המשחק (אולי) האחרון באולם המיתולוגי מול מכבי ראשל”צ במסגרת המשחק השלישי של הפלייאוף.

פתיחת הקופות תהיה היום בשעה 17:30 בדיוק באולם, ובשעה 19:00 יל הטקס המרגש אשר יסכם 62 שנות כדורסל בפחים. הטקס יערך במעמד ראש העיר מר מוטי ששון, שחקני עבר וסמלי הקבוצה לדורותיה ובראשם ישראל אלימלך, מנהלי ומאמני עבר כמיקי דורסמן, האמאמן בעונת האליפות של הקבוצה, וכמובן… הקהל מספר 1 בארץ אשר ידפוק בפעם האחרונה על הפחים שהפכו לשם דבר ברחבי הארץ כולה.

בעמוד הפייסבוק הרשמי של הפועל חולון אף הועלה סרטון של 2 דקות המסכם 62 שנים של צהוב וסגול.


 

נפרדים מהבית – נפרדים מאולם הפחים.ערב טוב וסגול.ביום שני הקרוב, 25.5.2015 בשעה 19:45, ייערך המשחק השלישי בסדרת רבע הג…

Posted by Hapoel Holon on Wednesday, May 20, 2015


גם בקבוצת הפייסבוק של אוהדי הקבוצה עלו עשרות א לא מאות פוסטים של אוהדים המשתפים ברגעים והזכרונות היפים שלהם מהאולם המיתולוגי.

אחד הפוסטים הבולטים והמרגשים ביותר שייך לעידו אשד, וכך כתב:

format_quoteמשפחת חולוניה נפרדת היום מאולם הפחים. זה היה ותמיד יישאר הבית, גם אחרי שנעבור להיכל במזרח העיר, גם אחרי שייבנה שם משהו אחר, גם אחרי שכבר לא יהיה, וגם אחרי שכבר לא נהיה. בין ארבעת עמודי המקדש הכחולים, בתוך מעטפת קירות הבטון מעוטרי הפחים, תחת גג קלונסאות הברזל שזורות הדליים, התרחשו חיים שלמים של עשרות אלפי אנשים, לאורך יותר מ 60 שנה. כל כך הרבה רגש, כל כך הרבה זכרונות, וכל כך הרבה פעמים ראשונות:

הפעם הראשונה:

בכיתה ג’ נמאס לאבא שלי מהכדרורים בבית והקליעות לקיר, אז הוא לוקח אותי בפיאט 131 שלו מביתנו ברחוב אורים 4 עד לאולם הפחים, אז עוד בלי פחים, נסיעה של 4 דקות (תלוי ברמזור של אילת-הסתדרות). שמחה האפסנאי פותח את שער הברזל הרחב הגדול, כבוד השמור רק לשועי עולם ולעופר אשד, ואני נכנס להיכל. מהמשרד עולה בנמרצות מיכה שמבן, מייסד האגודה, במכנסי חאקי וסנדלים, נותן כאפה לאבא ומבשל לי את הלחי עם צביטה אדירה שכואבת לי עד היום. “נו תכשיט, אתה יודע לקלוע כמו אבא?”. הסלים היו עמודים שבקצה שלהם טבעת, ובאימון התחנות הייתי צריך להתמסר עם העמוד העגול בפינה. אני זוכר את האימון הזה לפרטי פרטים, כמו כל התאהבות ראשונה.

המשחק הראשון של אבא:

את אבא שלי כשחקן הפועל חולון אני זוכר במעומעם, פה ושם חלקיקי זיכרון של קליעות לסל. אבל ב 1976 הגיעה לפחים ביתר תל אביב, עם אבא שלי וקבוצת ותיקים גדולה – עמיקם ריקלין, אראל’ה צ’חנובסקי, וילדים כמו אבנר שם טוב ושי כספי, למשחק על עליה לליגה הראשונה נגד חולוניה של פיני גרשון – ישראל אלימלך, ניב בוגין, אבי כושי, משה רייס וכל החבר’ה. אני זוכר את כל הצליפות של אבא, מכל פינה בפחים, וניצחון 63:55 שהעלה את המנורה ליגה… שנה אחר כך חולוניה עלתה בעצמה…

הדאנק הראשון:

ב 1982, ממש אחרי מלחמת שלום הגליל, הגיע אריה מליניאק לאמן את חולוניה, והעלה אותי לבוגרים, בגיל 16. כל הקיץ עשינו אימוני כושר ואתלטיקה על המדרגות של יציע 2, עוד לפני שהיו בהם כיסאות, אימונים שהעביר לנו ירוחם ברק הגדול ז”ל. באימון הכדורסל הראשון הרגשתי שאני קופץ די גבוה, אבל אפילו לא דימיינתי שאני יכול. באימון השני פשוט עליתי לצעד וחצי והטבעתי, הטבעה שלמה ואמיתית, עם היד בתוך הטבעת. אי אפשר לתאר את ההרגשה של אחרי, ואת השקט שהשתרר באימון. הילד מטביע. הכל בזכות המדרגות וירוחם.

הסל הראשון בבוגרים:

משחק נגד עפולה, אנחנו מובילים 15, מליניאק מעלה את הילדים. השופט דוד דגן לוחץ לי את היד ואומר: “בהצלחה אשד הקטן”. אני מתרוצץ במגרש בלי הכרה, עולה יורד, דורך על עצמי. בדקה האחרונה אני מתאפס, בורח מאריאל פורת הגדול ורץ למתפרצת, לפינה השמאלית של הסל הדרומי. אבי כושי מזהה אותי ונותן לי מסירה בול לידיים. אני זורק מעל צ’ט נלסון הנפיל, וכנראה זה נכנס. לא רואה כלום כי ההתרגשות עושה שחור בעיניים. רק אחר כך סיפרו לי שאבא שלי דפק ניתור של אושר עד ללוח המנורות החשמלי הישן והחליף בעצמו את התוצאה.

האליפות הראשונה: נוער 84.

טובי המאמנים עבדו איתנו במרוצת השנים במחלקת הנוער בחולון: פיני גרשון, מולי קצורין, ישראל לב, עופר חרותי, ניסים מזרחי. את קבוצת הנוער שלנו ב 84 אימן צביקה מלמוד, מאמן צנוע וחכם, שקיבל קבוצת כוכבים והיה צריך לכוון אותה להצלחה. יוסי אלפסה הרכז הוירטואז, עופר פליישר וטובי שוורץ מתחת לסל, וחבורה של גארדים/פורוורדים שבעיקר יודעים לקלוע: שמוליק בסין, שמוליק בן בסט, אחיה מולכו, עבדכם הנאמן… שנה גדולה, ניצחון גדול על מכבי תל אביב של חן ליפין ואבי שילר במגרש העקום באורלי, ניצחונות על שער הנגב והפועל חיפה בגמרים הארציים, וזו היתה האליפות הראשונה שלי והאחרונה של הנוער של חולוניה, עד היום.

הפציעה הראשונה:

ב 1985 נבנתה בחולון קבוצה אדירה. מולי קצורין החליף את מליניאק, חיים זלוטיקמן הגיע, ג’ון וויליס הגדול גם, וכל החבורה המקומית עדיין נשארה. קליף פונדאקסטר היה סוג של ביזון או תאו ביצות. באחד האימונים הראשונים החלקתי על הזיעה שלו וקרעתי רצועה בברך. התוצאה: גבס לשישה שבועות. אבא שלי ואני הורדנו אותו עם מזמרה אחרי חודש, ומשה פרימן הפיזיוטרפיסט האומן החזיר אותי לעניינים לקראת העונה. במשחק אימון נגד הפועל רמת גן קלעתי 30 נקודות וכבר הייתי בטוח שאני על הגל, אבל אז פירקתי את הרגל בתאונת דרכים טפשית, ובעצם סיימתי את הקריירה. בסוף אותה עונה הגענו לגמר הגביע ביד אליהו, אבל כרגיל עד טולברט, זה היה רק כמעט.

תואר הילדים הראשון:

כמו כל שחקן מתוסכל ולא ממומש עברתי לאימון, ו ב1991 אימנתי את קבוצת הילדים המוכשרת ביותר. שאולי, גילי, יהודה, אלי, טל, רועי, ישראל, שי, אלון, יניב, ילדים נפלאים וקבוצה נהדרת של חברים, שלקחה אליפות וגם גביע ששוחק ביד אליהו. החבר הכי טוב שלנו בקבוצה, יעקב פביאן קוזמה, נפל בלבנון, והמשכנו להיפגש בפחים עוד הרבה שנים למשחק לזכרו. זו הקבוצה של חולוניה שנכנסה לי הכי קרוב ללב.

הפעם הראשונה כפרשן צעד וחצי:

כבר היו לי כמה שידורים, אבל אז הגיעה סוף עונת 2006, ומשחק האליפות על העליה מהלאומית נגד עפולה. התבקשתי לשדר את המשחק לגלי צהל יחד עם ערן סורוקה, עוד אחד שגדל על היציעים בפחים. המשחק היה אש, במחצית נערך ראיון עם אבא שלי, שהשווה בין הקבוצה של אז והיום, והסכים שגם אז הקהל היה כבר על הגדרות (בזמנו באמת היו גדרות). זה היה הביקור האחרון של אבא שלי בהיכל. במהלך המחצית השניה הודלקו אבוקות וההיכל הצפוף נחנק מעומס העשן. את הסל של עדי פרג שידרנו בעמידה על הכיסא ובזעקות “חולון בליגת העל”, מה שכמובן לא קרה בסוף. אבל בהקלטה של השידור הזה השתמש סורוקה כשהלך עם ענת שלו אל החופה.

הטור הראשון כעיתונאי:

את עונת האליפות התחלתי במעריב, כתבתי תוך כדי לאתר ספסל, וסיימתי בטור אליפות בידיעות אחרונות. אחד הטורים הראשונים שלי נכתב יומיים אחרי שבני ג’ונג’ון נולד, במהלך משחק הגביע נגד רמת גן, שהיה משחק ללא קהל בגלל החזיז. הטור הראשון לידיעות היה על הניצחון של חולוניה על הפועל ירושלים, בסיבוב השני. החוויה של ללוות את הקבוצה שאתה אוהב בדרכה המרגשת לאליפות, בשנה הראשונה שלך כעיתונאי והשנה הראשונה שלך ללא אביך שהיה הכוכב שלה, היתה מיוחדת, עצובה-שמחה באופן קיצוני, והסתיימה במופע של שיא הרגש עם הסל של מאליק. וכשאתה לוקח אליפות, ומביא את הצלחת לקבר של אביך ביום השנה למותו, אתה סוגר מעגל עצום. הפעם הנוספת שבה התרגשתי כל כך היתה במשחק האלף, כשהוענק פרס מפעל חיים למיכה שמבן, האבא המיתולוגי של כולנו. זכיתי.

כל כך הרבה דברים קרו שם בפעם הראשונה… וביניהם היו עוד אלפי אימונים כשחקן, אלפי אימונים כמאמן, מאות משחקים כשחקן, format_quoteמאמן, פרשן וצופה, ורבבות חברים, שגם בשבילם קרה שם הקסם הזה, קרו שם דברים בפעם הראשונה. אהבה ראשונה. בית ראשון. בהצלחה לחולוניה בבניין בית שני.


כפי שבוודאי כולם כבר יודעים, האולם הביתי של הפועל חולון יעבור להיכל הספורט החדש במתחם “לה פארק” אשר נחנך בחודש מרץ האחרון ומכיל 5300 מקומות ישיבה (בפחים 2800 לשם השוואה), אז נתראה היום לטעום מפיסה של נוסטלגיה ולדפוק בפעם האחרונה על הפחים ולהיזכר ברגעים יפים.

נכס דיגיטלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support